このガジェットでエラーが発生しました

2012年1月21日土曜日

זכויות העם היהודי על ארץ ישראל


1.      לעם היהודי, מוקנות זכויות לאומיות בלתי ניתנות לערעור, שאינן ניתנות להפקעה, מסירה ונטישה לעם זר, בלתי אם לעם היהודי לדור ודור. בתוקף זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל, הוצהרו במגילת העצמאות, ונחתמו בה' באייר תש"ח זכויות נצחיות אלה:
2.      "בארץ ישראל קם העם היהודי , בה עוצבה דמותו הרוחני, הדתית והמדינית....לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו.... מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהאחז במולדתם העתיקה... זכות זו הוכרה בהצהרת בלפור מיום ב' נובמבר 1917 ואושרה במנדט מטעם חבר הלאומים, אשר נתן במיוחד תוקף בין-לאומי לקשר יסטורי שבין העם היהודי לבין ארץ-ישראל ולזכות העם היהודי להקים מחדש את ביתו הלאומי.   [i][1]

3.      לפיכך, מתוקף אמנות יסוד בינלאומיות שהכירו בריבונותו של העם היהודי על ארצו - ההתיישבות ביהודה, שומרון וחבל עזה היא התיישבות חוקית, המבוססת על החוק הבינלאומי  ועל הסכמי סן רמו, הצהרת והמנדט של חבר הלאומים מהשנים 1920 – 1922. הסכמים אלה שחילקו את המזרח התיכון למדינותיו, קבעו את הבית הלאומי לעם היהודי על פי העיקרון של זכויות ריבוניות שוות לכל עם ועם. זכויות וגבולות אלה של הבית הלאומי היהודי אינן ניתנות לשינוי ולערעור, והן מחייבות את ממשלת ישראל כפי שהן מחייבות את מדינות העולם בתוקף אמנת האו"ם שאשררה בלא שינוי ובלא ערעור את החלטות סן רמו והמנדט בהתאם להסכם הבריטי צרפתי משנת 1920 בדבר גבולות ארץ ישראל ושכנותיה.




11. 11.   יהודה, שומרון וחבל עזה הם שטחים שניתנו לעם היהודי בועידה שנתנה למדינות ערב הגובלות עם ארץ ישראל, את הריבונות על השטחים שיש להם היום: ועידת סן-רמו של חבר הלאומים, ב-1920.
                
12. 12.    היות ועמנו לא היה אז מסוגל בתום מלחמת העולם הראשונה לקבל לידיו מדינה, היא נמסרה כפיקדון לידי האנגלים באמצעות המנדט שקיבלה לצורך זה האימפריה הבריטית. בסעיף 6 של ההחלטה  מתאריך 24 לאפריל 1920, הוטלה על האימפריה הבריטית החובה לעודד וליישם התיישבות יהודית בכל שטח המנדט. מיותר לציין ששטח המנדט שכלל את כלל שטחי ארץ ישראל ממערב וממזרח לירדן. גם בעבר הירדן המזרחי היו היהודים יכולים להתיישב, אף כי לפי סעיף 25 מותר היה לאנגלים לדחות את ההתיישבות שם למועד יותר מאוחר עובדה שנוצלה על ידם כדי לנשל את עמנו ממולדתו.

                   
13. 13.   בשנת 1945, כאשר נוסד ארגון האומות המאוחדות – האו"ם - (שהחליף את חבר הלאומים), הוחלט שכל ההחלטות שנתקבלו קודם לכן לגבי המנדטים למיניהם, יישארו על כנן. (כמפורט בסעיף 80 בפרק 12 של אמנת האו"ם  Charter of the United Nations ).   
                       
14. 14.    אי לכך, ההחלטה של חבר הלאומים אשר קבעה שעל האנגלים "לעודד וליישם התיישבות יהודית בכל שטח המנדט", נשארה על כנה על פי החלטת האו"ם. לפיכך מודגש בנייר עמדה זה, שהחלטות האו"ם ומועצת הביטחון בכלל זה, מבוססות או על הפרק ה-6 של אמנת האו"ם (המדבר על פתרונות של סכסוכים בין מדינות, בדרך של מו"מ ובדרכי שלום) או על הפרק ה-7 (המדבר על הפעלת כוח לפתרון סכסוכים). כל ההחלטות המבוססות על הפרק ה-6, הן בבחינת המלצות בלבד. מאידך, ההחלטות המבוססות על הפרק ה-7, (כגון ההחלטה שחייבה את עיראק לצאת מכווית), מאפשרות למועצת הביטחון להפעיל כוח כדי ליישם את ההחלטה.                                       
 
15. 15.   מאז נוסד האו"ם, ב-1945 כל ההחלטות בנושא ישראל-ערב, התבססו על הפרק ה-6, (כולל ההחלטה על החלוקה וההחלטות האחרות - כגון 242 ו-338). לכן, כל ההחלטות הנוגעות לסכסוך הישראלי-ערבי הן המלצות בלבד ואינן מחייבות אף צד!                                                   יודגש לצורך הבהרה, כי דוד בן גוריון ערב החלטת עצרת האומות המאוחדות בכ"ט נובמבר 1947, הסכים להחלטת החלוקה. אילו הסכימו לכך גם הערבים, כי אז אפשר היה לומר שהחלטת ועידת סן רמו מתבטלת מאליה. ברם, לא רק שהערבים לא הסכימו לכך אלא ששבע מדינות ערביות תקפו אותנו (תוך כדי הפרה בוטה שלמגילת האו"מ והחלטותיו). בגמר המלחמה ההיא (מלחמת תש"ח), כבשו הערבים  את שטחי יש"ע, שהיו מיועדים לעם היהודי על פי החלטה בינלאומית. לכן, אם אפשר להאשים מישהו ולקרוא לו "כובש" – הם הערבים ולא העם היהודי.                                   

16. 16.    הירדנים כבשו את יהודה ושומרון, והמצרים כבשו את חבל  עזה. במלחמת ששת הימים לא כבשנו אדמות הערבים אלא החזרנו לעצמנו את השטחים שהיו שייכים לנו מלכתחילה על פי דין ועל פי החלטה בינלאומית.

17. 17.    אי לכך, ההחלטה של ועידת סן רמו מ-1920 ואשר קבלה משנה תוקף באמנת האומות המאוחדות בעת הקמת הארגון הזה ב-1945, היא ההחלטה המחייבת היחידה על פי הפרשנות של המשפט הבינלאומי בנושא המוגדר שם כהחלטה אוכפת:                 Enforceable Decision     

18. 18.   היות ובוועידת סן רמו, החליטו גם על מתן ריבונות למדינות אחרות כגון, מצרים, לבנון, סוריה ועיראק ועל מסגרת הגבולות שלהן, אם מישהו יטען שיש לשנות את החלטת ועידת סן רמו לגבי גבולות מדינת ישראל היום, זכותנו לדרוש דיון מחודש גם על גבולות של כל המדינות שמסביבנו, על פי העיקרון שכל הגבולות נקבעו באותה ועידה. הדדיות זה המינימום שאנו יכולים לדרוש.

20. 20.   לפיכך, המצב שבו ערביי "פלשתינה" וארץ-ישראל טוענים לאותן זכויות משפטיות כמו העם היהודי, עומד בסתירה למצב האותנטי של המשפט הבינלאומי שהתהווה בהחלטת סן-רמו, בכתב המנדט ובאמנה הצרפתית-בריטית מ- 1920.

21. 21.   החלפת המשפט הבינלאומי האותנטי ב"כאילו" משפט בינלאומי תחליפי, המורכב מהחלטות בלתי-חוקיות של האו"ם, היא חלק מאיוולת כלל-עולמית המתרחשת מאז 1969, כאשר "העם הפלשתיני" זכה לראשונה להכרה בינלאומית.

22. 22.   אמנת ג'נבה הרביעית משנת 1949 ותקנות האג משנת 1907, הן מסמכי משפט בינלאומי אמיתיים, אבל אין להן שום שייכות ישירה או רלוונטיוּת למעמדן המשפטי של יהודה, שומרון ועזה, שהם חלקים בלתי-נפרדים של הבית הלאומי היהודי ושל ארץ-ישראל, בריבונותה המלאה של מדינת ישראל.

San Remo Resolution – April 25, 1920


It was agreed –

(a)   To accept the terms of the Mandates Article as given below with reference to Palestine, on the understanding that there was inserted in the proces-verbal an undertaking by the Mandatory Power that this would not involve the surrender of the rights hitherto enjoyed by the non-Jewish communities in Palestine; this undertaking not to refer to the question of the religious protectorate of France, which had been settled earlier in the previous afternoon by the undertaking given by the French Government that they recognized this protectorate as being at an end.

(b)   that the terms of the Mandates Article should be as follows:

The High Contracting Parties agree that Syria and Mesopotamia shall, in accordance with the fourth paragraph of Article 22, Part I (Covenant of the League of Nations), be provisionally recognized as independent States, subject to the rendering of administrative advice and assistance by a mandatory until such time as they are able to stand alone. The boundaries of the said States will be determined, and the selection of the Mandatories made, by the Principal Allied Powers.

The High Contracting Parties agree to entrust, by application of the provisions of Article 22, the administration of Palestine, within such boundaries as may be determined by the Principal Allied Powers, to a Mandatory, to be selected by the said Powers. The Mandatory will be responsible for putting into effect the declaration originally made on November 8,[1] 1917, by the British Government, and adopted by the other Allied Powers, in favour of the establishment in Palestine of a national home for the Jewish people, it being clearly understood that nothing shall be done which may prejudice the civil and religious rights of existing non-Jewish communities in Palestine, or the rights and political status enjoyed by Jews in any other country.

La Puissance mandataire s’engage a nommer dans le plus bref delai une Commission speciale pour etudier toute question et toute reclamation concernant les differentes communautes religieuses et en etablir le reglement. Il sera tenu compte dans la composition de cette Commission des interets religieux en jeu. Le President de la Commission sera nomme par le Conseil de la Societe des Nations.

The terms of the mandates in respect of the above territories will be formulated by the Principal Allied Powers and submitted to the Council of the League of Nations for approval.

Turkey hereby undertakes, in accordance with the provisions of Article [132 of the Treaty of Sevres] to accept any decisions which may be taken in this connection.

(c)    Les mandataires choisis par les principales Puissances allies sont: la France pour la Syrie, et la Grand Bretagne pour la Mesopotamie, et la Palestine.

In reference to the above decision the Supreme Council took note of the following reservation of the Italian Delegation:

La Delegation Italienne en consideration des grands interets economiques que l’Italie en tant que puissance exclusivement mediterraneenne possede en Asie Mineure, reserve son approbation a la presente resolution, jusqu’au reglement des interets italiens en Turquie d’Asia.


[1] The actual date was November 2, 1917.

0 件のコメント:

コメントを投稿